מזה 15 שנה אני מתעמק וחוקר במוסיקה הטורקית עות׳מאנית סופית. שם מצאתי את ביתי, שם מצאתי את הכלי שילווה אותי בחיי וחיבור עמוק אל התרבות והשפה. אבא שלי אומר שאנחנו לא יודעים מה חבוי בנו אבל כשהוא מתגלה לנו כל עולמנו עוצר מלכת, כזו היא המוסיקה הטורקית עבורי.
אין הסבר הגיוני למה ילד מרמת גן שלמד חליל צד וניגן רוק רוב ימי חייו לא ישתקע כל כולו במוסיקה הקשורה לחיי היום יום הישראלים, אבל תמיד היתה לי משיכה ללילה, לעומק, למהות, לעדינות. תרגלתי מדיטציה, חקרתי שינוי מצבי תודעה, סלדתי ממיין סטרים, חיפשתי משהו… ולא נתקררה דעתי מדבר.
כזמר ויוצר רוק בשנות העשרים שלי, החיים היו טלטלה אין סופית, ממש מתכון מושלם לקטסטרופה. לא לקח הרבה זמן והשבר הגיע ואיתו צורך אמיתי למצוא שלווה ואיזון. בסוף אותה תקופה ב2005 הגעתי להופעה מחתרתית, בתוך חנות/מחסן כלים שבה הפליאו המאסטרים אמיר שהסאר וזוהר פרסקו בנגינתם בנאי ותופי מסגרת ואפילו שכבר שמעתי נאי עוד קודם, גמלה בליבי ההחלטה ללמוד. ככה, מאפס.
אז זה לא קרה.
לא מיד בכל אופן.
וגם כשזה קרה זה הלך כל כך לאט, בלי מורה יציב, קפיצות מארץ לארץ בניסיון למצוא עוד מהידע והטכניקה וקצב התקדמות של צב תשוש. הרגשתי שזה לעולם לא יצליח.
במאמצי ללמוד ולאחוז בכלי ובמוסיקה הזו גרתי באיסטנבול ובלונדון, עשיתי סדנאות ביוון ובארץ. לא היה קל והבדידות הכתה בי פעמים רבות.
אבל היה לי ברור שכמו שחקרתי את המוסיקה המערבית לעומק על סגנונותיה הרבים, יש בי קריאה בלתי מתפשרת ללכת מזרחה, לנטוש הכל, בלי פחד ולהתחייב לשורשים שלי, למצוא את הקול האותנטי שלי גם אם זה אומר להתחיל מאפס ולעשות מוסיקה שמתי מעט מכירים ומעריכים.
ידעתי שאני נלחם, נלחם על היכולת שלי להתחבר, להתפלל, להרגיש שייך, להרגיש בעל ערך.
אז כמו שכתבתי בהתחלה, היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני חי ומתפרנס מהדבר שאני אוהב יותר מכל – מוסיקה שורשית, מזרחית, שמרעידה לי את כל התאים.
לפני 10 שנים מצאתי רע עצום לדרך, מאסטרו הראל שחל, מי שייצב לי את התיאוריה הסבוכה וגרם לה לפרוח באור השמש. כשאני מלמד היום אני נשען על מספר רגלים: הידע שאני מצאתי לבדי, בנסיונות אינסופיים, הידע שקיבלתי ממוריי הטורקים, בעיקר מנגינתו של עומר ארדוגדולר, והסדר התיאורטי המושלם שהנחיל לי הראל שחל.
היום אני מלמד, והרבה, מצאתי שאני מעורב רגשית עם ההצלחה של תלמידיי.
חשוב לי שנהייה פה כוח גדול.
יש במוסיקה הקלאסית המזרחית משהו שמוסיקה קלה לעולם לא תיתן. עומק, פרספקטיבה של מאות שנים, הדהוד לשורשים. זו המוסיקה של המקום הזה – כנען והמזרח התיכון.
חשוב לי שנדע מקאמים, שהידע הזה יהיה בתוך השיח הפשוט של מוסיקאים בינם לבין עצמם, כמו שמדברים על אקורדים או על סולמות. שהקצבים של המזרח התיכון יהיו מושגים לכל דורש. כמו שלימדו אותנו חלילית בבית הספר היסודי, אז בבקשה, תלמדו נאי, עוד, דרבוקה.
מותר לחלום. אז הנה.
